<h1>ספר החינוך מצוה רל"ז</h1>
<h2>דף עג.</h2>
שלא נמנע מלהציל נפש מישראל כשנראהו בסכנת המיתה והאבדה ויהיה לנו יכולת להצילו בשום צד, שנאמר [ויקרא י"ט] לא תעמוד על דם רעך. ואמרינן בסנהדרין [ע"ג ע"א] תניא מנין לרואה את חבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך. ולא מיבעיא אצוליה בנפשיה דמחייב אלא מיטרח ואגיר נמי אגירי חייב. ועוד כללו רבותינו זכרונם לברכה באזהרה זו שלא לכבוש עדות כדי שלא יאבד חבירו ממון, וכן הוא אומר בסיפרא, מניין שאם יודע לו עדות שאינו רשאי לשתוק עליה, שנאמר לא תעמוד על דם רעך. ומניין שאם ראיתו טובע בנהר וכולי. ומניין לרודף אחר חבירו להורגו שאתה חייב להצילו בנפשו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך וגומר. שורש מצוה זו ידוע, כי כמו שיציל האחד את חבירו כן חבירו יציל אותו ויתיישב העולם בכך, והאל חפץ בישוב כי לשבת יצרה. וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת סנהדרין. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה ונמנע מלהציל ויש יכולת בידו עבר על לאו ואין לוקין עליו לפי שהוא לאו שאין בו מעשה דקיימא לן אין לוקין עליו.
